בשעה שאני כותבת זאת, אני חוששת שאני יוצאת נגד הכתובת על מצבתה של אנה מרגולין המפציר בעובר האורח לא לומר דבר. ברורים ככל שיהיו תחנוני מצבתה לרחם עליה, ללכת משם ולשתוק, אין זה אפשרי לציית לה.

כמעט שלא מצאתי אותה. כששאלתי בשער, כמנהגי תמיד, על המשוררת תוך שימוש בשמה, בידיעה ששם העט היידי שלה מתנוסס בראש המצבה, שכחתי לרגע שבית־עלמין יהודי יכול לרשום אותה בשם הנישואין שלה, ואולי בשמה שלפני הנישואים, היות שהיא אינה קבורה לצד בעלה המשורר.

המחשב בבית־העלמין היהודי מאונט כרמל, ניו יורק, לא איתר כלל את אנה מרגולין, ואיש במשרד לא ידע מי היתה. זהו בית עלמין עצום עם אזורים רבים שכל אחד מהם בגודלו של בית עלמין עירוני מכובד. שלושה מן האזורים הללו שייכים לאיגוד העובדים ומכילים את קבריהם של סופרים יידיים רבים, שהנודע שבהם הוא שלום עליכם.

רק כשהתחלתי לחפש את שם בעלה האחרון מצאתי אותה: אייזלאנד. שם העט שלה, אנה מארגאלין הכתוב ביידיש, מתנוסס בראש המצבה, ומתחת ראזע לבנסבוים אייזלאנד. שני בעליה הקודמים אינם מוזכרים.

הקבר אינו עומד בשורה הראשונה של המשוררים שהיו גאוותו של איגוד העובדים, אלא ניצב בשורה הרביעית, בין האלמונים הצפופים.

השיר שם. השיר שכתבה ופירסמה ב-1932, בדיוק כפי שביקשה מבעלה לחקוק אותו על מצבתה, ללא שתי השורות הראשונות.

הִיא [עִם שְׁדֵי הַשַּׁיִשׁ הַקָּרִים שֶׁלָּהּ

וְעִם יָדֶיהָ הַדַּקּוֹת, הַבְּהִירוֹת ],

הִיא פִּזְּרָה אֶת חַיֶּיהָ לָרִיק

עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.

אוּלַי רָצְתָה זֹאת כָּךְ, אוּלַי הִשְׁתּוֹקְקָה

לָאֻמְלָלוּת הַזּוֹ, לְשִׁבְעַת סַכִּינֵי הַכְּאֵב,

לִשְׁפֹּךְ אֶת יֵין הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ

עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.

עַתָּה הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּפָנִים רְצוּצוֹת,

רוּחָהּ הַמְבֻזָּה כְּבָר עָזְבָה אֶת הַכְּלוּב,

עוֹבֵר אֹרַח, רַחֵם עָלֶיהָ וּשְׁתֹק.

אַל תֹּאמַר שׁוּם דָּבָר

.

בעוד שהשורה הלפני אחרונה עשויה להזכיר את שירו של ייטס "פָּרָשׁ, עבור", יתר השיר מנוגד לו בתכלית. ייטס הפציר במבקריו להתעלם מקברו, מפני שחשב שנשמתו ושירתו נצחיות ויתגלגלו לגוף חדש. אך מרגולין חשה ההפך על עצמה. כתובת המצבה שלה מגלה צער עצום על מעשים נוראים, אשמה לנוכח השבחים שזכתה להם על כתיבתה, ותחושה שהמשוררת אכן ניהלה חיים מבוזבזים באורח מחפיר.

כתובת מצבה קודמת שכתבה היתה הולמת יותר אשה שראתה בעצמה ראשית כל משוררת:

אֱמר זאת, עַד מוֹתָהּ

בְּנֶאֱמָנוּת גּוֹנְנָה

בְּמוֹ יָדֶיהָ

עַל שַׁלְהֶבֶת מֻפְקֶדֶת לְמִשְׁמֶרֶת

וּבְאוֹתָהּ אֵשׁ

נִשְׂרְפָה

אך לא הייתי מחפשת כלל את קברה באופן נואש כל כך, אילולי בחרה מלים פיוטיות כאלה. לא הייתי מוצאת כלל את המאמרים שברברה מאן ודייוויד רוסקיס כתבו על קברה, ולא הייתי מחפשת אחר דבריו מאירי העיניים של אברהם נוברשטרן על יצירתה. שבחיהם של איציק מאנגר ושל חנה מלוטק לא היו נודעים לי.

ספר שיריה של מרגולין ביידיש, שראה אור ב-1929, נמסר לי על־ידי חברה, רינה ברקאי, שהיתה קרובת משפחה של מרגולין. לא די היה בשירים עצמם, אף שהם מרגשים להפליא, מודרניים ומרשימים, כדי להביא אותי לבית עלמין שקט ומרוחק.

כיצד יכולתי לגלות מה הביא את אנה מרגולין ליצור מצבה טורדת שלווה כל כך שתחתיה תיקבר? היו אי־אלו עובדות, אבל לא ביוגרפיות ממשיות. בן זוגה האחרון, ראובן אייזלאנד, ניסה למלא חלל מידע זה בזיכרונותיו ביידיש על השירה היידית הפורחת בניו יורק בספרו "מעונת האביב שלנו". אף על פי שכל הרשימות האחרות בספרו אישיות ואותנטיות, כתיבתו על אהובתו אנה מנסה לספר לא רק את חייו אתה, אלא גם את וידוייה באוזניו. "התמזל מזלי", כתב, "להיות האדם שסייע לה לשאת את ייסוריה ".

הייסורים היו חלק אינטגרלי משיריה. וייסוריה נבעו ממחויבותה לאמת ורצונה לא לשכוח את העבר. רוזה לבנסבוים תמיד אמרה אמת. זה לא זיכה אותה בחברים, אבל עזר לה ליצור שירים קורעי־לב. אף שכתבה סיפורים וטורים בעיתונים בשמות עט שונים, זהותה האמיתית היתה זו של משוררת, של אנה מרגולין ושם היו מלותיה כנות תמיד.

אך הנרטיב של חייה עלול להיראות במובנים רבים כהפך הגמור מישר וכן. בגידתה באלה שאהבוה בלטה בסיפורים על עצמה שסופרו לאייזלאנד. רבים היו המאהבים שהקניטה, אהבה והכאיבה, בבריסק, באודסה, בניו יורק ואחר כך בוורשה. אך בגידתה הגדולה ביותר, זו שקרעה בוודאי את לבה לשניים, לא היתה בגידה במאהב.

בוורשה נישאה לסופר משה סטבסקי [סתוי] ויחד עברו לפלשתינה, שם נולד בנה היחיד, נעמן, ב-28 בנובמבר, 1911. אומללה בנישואיה וחנוקה מאובדן זהותה האינטלקטואלית, מרגולין החליטה שתעזוב את הארץ לאחר שבנה ייגמל. אך עזיבתה היתה כה כאובה לה, שאייזלאנד ציין שהיא לא יכלה להתבונן בתצלום שלה עם בנה ללא התקפי יגון.

למרות הסברה שנותק כל קשר שלה עם בנה מהרגע שעלתה על האונייה ביפו, הקשר עם בנה ועם בעלה הראשון נמשך בחליפת מכתבים. סתווי, שלא היה כותב מכתבים נלהב או קריא, תיאר בכל זאת לפניה את התפתחות בנה, בחינותיו במתימטיקה ובאנגלית, יופיו וחוזקו. מרגולין נהגה להעביר כסף מאמריקה וכאשר הגיע נעמן לגיל שלוש־עשרה שלחה לו אופניים. וכשלמד אנגלית היתה מתכתבת אתו ישירות במשך שנים. ללמד אותו יידיש, סתווי הודיע לה, היה קרב אבוד.

קשר זה, חלקי ומנוכר לחלוטין, עם בנה היה מן הסתם כאוב אף יותר לה. אפילו מחסום השפה יכול היה להוסיף רק מכאוב. בארצות הברית נהפכה היידיש לחייה של מרגולין. כילדה דיברה יידיש רק עם אמה ועם הנשים, תוך שראתה את השפה הרוסית חשובה יותר. אך בניו יורק הנוכרית, שאליה שבה ב-1913, יידיש נהפך להיות הבית היחיד שלה. לא זו בלבד שכתבה סיפורים ומאמרים לעיתונים היידיים בשמות עט שונים, אלא שסייעה גם ליצור מבנה של תרבות יידית בניו יורק. ב-1923 ערכה מרגולין אסופת שירה שכותרתה "דאס יידישע ליד אין אמריקע", וב-1929 פירסמה ספר שירים שלה. הספר, שזכה לשבחים בוורשה, לא נודע כמעט בניו יורק, עובדה העשויה להסביר מדוע פירסמה מאז רק שישה שירים נוספים, כולל כתובת מצבתה.

ביקורתה על החברה האמריקנית עברה מבלי שהחברה האמריקאית הבחינה בה בכלל. השיר "הגנגסטר" הוא דוגמה ליכולתה לתאר את הנוף סביבה ואת תמצית אופי הרחוב:

בְּדֶלֶת בֵּית דִּירוֹת, שָׁם בְּמוֹרָד הַמַּדְרֵגוֹת

פָּנָס קוֹרֵעַ אֶת עֵין הַחֲשֵׁכָה,

מִתְרוֹמֵם רֹאשׁוֹ כְּמוֹ הִלָּה קְדוֹשָׁה.

עֵינֵי מַתֶּכֶת בַּפַּרְצוּף הַמְּאֻבָּן,

עֲגֻלּוֹת וּמְאִירוֹת, לְלֹא זִכְרוֹנוֹת,

אֶת הָרְחוֹב עִם כֹּל עוֹבֵר וָשָׁב וְכָל פָּנָס מְכוֹנִית

בָּלְעוּ הֵן בְּרֵיקָנוּת רְעַבְתָּנִית.

הוּא מֵרִים כָּתֵף בְּקַלּוּת וְחַדּוֹת,

גְּרִירָה, רְכִינָה, בְּכִיסוֹ פִּגְיוֹן צוֹנֵן,

הָרְחוֹב שָׂרוּעַ לְפָנָיו כְּמוֹ נֵבֶל זָהֹב,

וְאֶצְבְּעוֹתָיו הַפְּרָאִיּוֹת מִזְדָּרְזוֹת לְנַגֵּן.

היא בלעה את הנוף והתרבות האמריקאיים סביבה, קראה שירה בת־זמנה וביקורת, והגיבה. אך אפילו שיריה העוסקים בחברה האמריקאית, כמו דיוקן הגנגסטר ששירטטה, היו מעֵין מונולוג לעצמה ולא דיאלוג עם התרבות.

סְתָו יוֹרֵד עַל הָעִיר וְעָלַי

לֵב אָפֵל, שְׁתֹק וְהִשְׁתָּאֶה.

רְאֵה, זַלְזַל עֵירֹם עִם עָלֶה,

מְלַבְלֵב מֵאַסְפַלְט, עָנֹג כְּשׁוֹשָׁן.

סְתָו כָּבֵד, צְעָדִים כְּבֵדִים. אֲנִי זְקֵנָה.

לִבֵּי הָאָפֵל, אַל תְּקַלֵּל, הַאֲמֵן בִּפְלָאִים:

אֵיפְשֶׁהוּ בְּעִיר, בְּעוֹלָם,

אֲנִי מְלַבְלֶבֶת עַכְשָׁו כְּשׁוֹשָׁן.

חרף בדידותה ומאמציה למצוא תקווה בסביבה העירונית הזרה, אין זה מפתיע שחדלה לנסות להתקשר שירית עם העולם, תוך שנהפכה למתבודדת בשנות חייה האחרונות. לא זו בלבד שהתקיימה במין בידוד תרבותי, ובנפרד מבנה היחיד, אלא שבגיל 45 לא היתה עוד היפהפייה המהממת מתקופת עלומיה, לא היתה מסוגלת עוד לגשר על פני מחסום השפה שבינה לבין החברה החדשה שלה, לא יכלה עוד ללדת ילדים נוספים ולא יכלה לראות את הילד המוצלח שלה.

כיצד אפשר להיות כאמא כשהילד חסר? כיצד אפשר להיות אשה כאשר היופי דועך בעוד היופי הוא זה הקובע את כוחה של אשה ואת תשומת־הלב אליה? כיצד אפשר להיות משוררת בשפה ההולכת ונעלמת בארץ שתרבותה אינה מכירה בשפה זו? וכיצד יכולה להתקיים אצלה זהות כלשהי משאיבדה את התארים הללו ?

מבית הקברות המשכתי בדרכי הלאה עם ידע חדש על ייסורי השאלות הללו.

* תרגום "גנגסטר" וכתובת המצבה: אשר גל, מ"ונהר אינו יוצא מעדן" (קשב, 2015). תרגום "סתיו": עודד פלד.

22.05.2015