רבקה באסמאן בן-חיים / דער שמייכל פון א בוים - חיוכו של עץ
מיכאל פֿעלזענבאַום / אויפֿן הימל אַ יריד. קאָמעדיעס און דראַמעס.
מיכאל פֿעלזענבאַום / אַ שאָטן בײַם פֿענצטער. נאָװעלעס און פּיעסעס.
אברהם נוברשטרן: כאן גר העם היהודי - ספרות יידיש בארצות הברית
ליובע װאַסערמאַן / בײַם ים און בײַם טײַך. לידער.
יחיאל שיינטוך: טקסטים מספרות יידיש לביצוע תאטרלי,טעקסטן פֿון ייִדישער ליטעראַטור פֿאַר דער טעאַטער-בינע
ישראל רודניצקי / אילו החלה מלחמת העולם יום אחד מאוחר יותר, װען די װעלט־מלחמה הײבט זיך אָן אַ טאָג שפּעטער.
אברהם סוצקעווער / חרוזים שחורים. תרגום: בני מר. (עברית)
וועלוול טשערנין/ אַרבע-כּנפֿות, לידער. רעדאַקטור און קאָרעקטור - דבֿ־בער קערלער
משה דוד חייט / די פֿונקען פֿון פֿײַער (דערציילונגען, עסייען, זכרונות און פֿאָלקלאָר)
Efrat Gal-Ed,/ iemandssprache Itzik Manger - ein europäisher Dichter

"צי האָט די ישׂראלדיקע געזעלשאַפֿט געלערנט - און װאָס האָט זי געלערנט - פֿון דעם ראַבין־מאָרד? צי האָט זי געמאַכט דעם געװיסנהאַפֿטן נאַציאָנאַלן חשבון־הנפֿש, צו װעלכן זי איז גערופֿן געװאָרן, און צו װעלכן זי האָט זיך פֿאַרפֿליכטעט מיט זעקס יאָר צוריק, נאָכן מאָרד פֿון דעם פּרעמיער יצחק ראַבין?"

די דאָזיקע שאלה װערט געפֿרעגט, שױן װי אַ טראַדיציאָנעלער ריטואַל, יעדעס יאָר װען עס װערט אָפּגעצײכנט דער יאָרטאָג פֿון דעם סאַמע דערשיטערנדיקסטן געשעעניש אין דער געשיכטע פֿון מדינת־ישׂראל. זי איז אױך געפֿרעגט געװאָרן הײַנטיקע װאָך, צו דעם זעקסטן יאָרטאָג פֿון דעם שענדלעכן נאַציאָנאַלן פֿאַרברעכן.

אַ שפּאַציר איבער די בלעטלעך פון זשורנאַליסטישע ראַפּאָרטן און רעפּאָרטאַזשן פֿון די לעצטע צװאַנציק-דרײַסיק יאָר איז װי אַן עקסקורסיע איבער אַרכעאָלאָגישע אָדער היסטאָרישע אָביעקטן פֿון אַלט - פֿאַרגעסענע צײַטן. פֿאַר וויסנשאַפֿטלער, פֿאָרשער און היסטאָריקער, אַזוי װי פֿאַר סתּם נײַגיריקע וויסן - דורשטיקע לײַטן, קען דאָס זײַן אַ קאָלעקטיװע איבערלעבונג, אַ דערמאָנונג פון אַן עקזאָטישער תּקופֿה אָדער, צומאָל, פֿון אַ ראָמאַנטישער פֿאַרגאַנגענהייט. פֿאַר שרײַבער און קינסטלער איז עס אַן אויפֿגעכאַפּטער רוישטאָף צו געשטאַלטן קינסטלעריש די קאָליריקע דראַמע פֿון דער גרויער טאָגטעגלעכקײט.

התנועה הציונית שמה לה למטרה לתת פתרון לשאלת היהודים. האמצעי שנבחר הוא מדינה. התקווה היתה שעם הקמת המדינה יבוא מזור לבעיית האנטישמיות ולמצב שבו היו שרויים היהודים. תפישה זו התחזקה בעקבות השואה, ויש כנראה צדק בטענה שבעקבותיה נתנו אומות העולם את הגושפנקה להקמת המדינה היהודית.

עס גייען הײַנט אַרויס אין ניו־יאָרק זייער אַ סך קינדער־זשורנאַלן פֿון פֿאַרשידענע קוואַליטעט־ניוואָען. צוליב דער קאָנסערוואַטיווקייט פֿון דער פֿרומער סבֿיבֿה קען מען, אַפֿילו אין די בעסטע חסידישע קינדער־זשורנאַלן, לייענען אַמאָל אַרטיקלען, וואָס זענען ניט אין גאַנצן „פּאָליטיש־קאָרעקט‟. אין די גאָר שוואַכע זשורנאַלן, אָבער, דרוקט מען צומאָל גאַנץ עקלדיקע אַרטיקלען, וואָס וואָרענען קעגן דער „געפֿערלעכקייט‟ און אַפֿילו דער „נאַרישקייט‟ פֿון די גויים. אַזאַ ראַסיזם קעגן גויים בכלל איז ניט קיין גרויסער חידוש פֿאַר די, וואָס לייענען פון מאל צו מאל די חסידישע פּרעסע.

מה שעושה מדינה למדינה טובה אינו מידת האושר של תושביה, אלא רמת המוסר והאתיקה שלהם . כשחיילים נדחפים ומעודדים מדי יום לדכא ולהשפיל בני אדם ולהתייחס אליהם כאל אנשים נחותים, זה משפיע על החיילים, וכשהם חוזרים הביתה לסוף שבוע הם לוקחים את זה אתם". את הדברים הללו - המדויקים, הכואבים, המובנים מאליהם - אמר רב"ט שחר אברהם ברן, חייל בודד בן 19, חובש כיפה סרוגה, שמשרת כלוחם חילוץ והצלה של פיקוד העורף בבקעת הירדן .

הנפץ שפירק את ממשלת נתניהו־יעלון היה סרטון ההוצאה להורג בחברון. הופעתו חייבה את האחראים בצבא ובמערכת הפוליטית לקחת צד: האם החייל היורה אלאור אזריה הוא פושע או צדיק, האם מגיע לו כלא או צל"ש. ראש הממשלה בחר בחייל, שר הביטחון במפקדיו. באותו רגע הותנע התהליך שהוביל להדחת יעלון והחלפתו באביגדור ליברמן.

ספק אם פעילי "בצלם" שהפיצו את הסרטון דימיינו את התוצאה הזאת. אבל כמו גיבורים בטרגדיה יוונית או שייקספירית, תאוותיהם הובילו אותם לאבדון. אין ספק שחשיפת ההוצאה להורג היתה ההישג המקצועי הגדול ביותר של ארגוני זכויות האדם בשטחים מאז ומעולם. אבל במקום שפרסום הסרטון יעודד את אכיפת דיני המלחמה בשטחים, טיפול משמעתי ב"חריגים" והידוק היד על הניצרה, עכשיו יקרה ההיפך.

עם ליברמן במשרד הביטחון, הניצרות יעברו למצב "אש", ויהיו עוד הרבה סרטונים כאלה.

"פֿאַר אַ פֿרוי צו האָבן אַ דאָקטאָראַט איז ערגער ווי פֿאַרברענט צו ווערן אין די אויוונס פֿון אוישוויץ ‟. אַזוי האַלט ערנסט הרבֿ אַבֿיעזר פּילץ, וועלכער פֿירט אָן מיט דער ישיבֿה „תּושיה ‟ אינעם פֿרומען מושבֿ תּפֿרח, וואָס געפֿינט זיך אינמיטן דעם מידבר נגבֿ.

דינסטיק, דעם 1טן דעצעמבער, איז ער אויפֿגעטראָטן מיט די דאָזיקע ווערטער אויף אַ ספּעציעלער קאָנפֿערענץ אין בני־ברק. אין דער אונטערנעמונג האָבן זיך באַטייליקט אַ צאָל פֿירנדיקע חרדישע רבנים, אַרײַנגערעכנט הרבֿ חיים קאַניעווסקי, דער בני־ברקער וויזשניצער רבי, הרבֿ ישׂראל האַגער, און פֿאַרשיידענע אַשכּנזישע ראָש־ישיבֿות. די רבנים האָבן זיך פֿאַרזאַמלט, כּדי צו פֿאַרווערן די חרדישע מיידלעך, וואָס לערנען זיך אין דער פֿרומער שול־נעץ „בית־יעקבֿ ‟, צו באַקומען אַ העכערע בילדונג נאָך דער מיטלשול.

בניגוד למרכז־שמאל, שמזלזל באידיאולוגיה ולכן שוקע תמיד עמוק יותר בניוון ובייאוש - לימין יש עקרונות מוצקים. עקרונותיו אמנם הרסניים, אך הם עקרונות של ממש .

עקרון היסוד הראשון רואה בדמוקרטיה הליברלית - הנתפשת במערב כסדר פוליטי שנועד לממש את תפישת זכויות האדם המבטיחה שוויון זכויות לכל - סכנה חמורה לעם ולמדינה. מבחינת הימין, הכרה בזכויות האדם כיסוד מוסד של הסדר הפוליטי, מובילה בהכרח למסקנה שאין ליהודים בישראל זכויות יתר, ושאין די בזכויותיהם ההיסטוריות כדי לבטל את זכויות הערבים לעצמאות ולבעלות חלקית על הארץ. מבחינת הימין, זכויות האדם חותרות תחת יסודות הציונות: לשיטתו, הציונות לא היתה כורח, פתרון ל"צרת היהודים", והיא באה לממש לא את זכותם לשלטון עצמי, אלא את זכותם העדיפה על הארץ כולה.

בניגוד לכחול ולבן הלאומי, בחר הבונד בדגל האדום הקוסמופוליטי. אבל השירים הרבים לכבודו נכתבו והושרו רק ביידיש.

"נרגשים נעמדנו דום.
רוסיה, המאבק.
המאבק האמיתי, הנורא עם קורבנות דמים.
עיניים נוצצות, אגרופים נקמצים.
הצלילים באים ממעמקים והמלים נחרצות יותר ויותר"
("דער אַרבעטער", 7.7.1909)

במצעדים ברחובות הערים, במיוחד באחד במאי ובחגים השונים של התנועה, נישא הדגל האדום בגאווה בידי הצועדים. כל סניף של המפלגה, כל איגוד מקצועי, היה לו דגל אדום משלו, ששם הארגון רקום עליו באותיות זהב.

ומי לא בא למגילה / ערן ברוך ( פורסם ב׳ידיעות אחרונות׳, 22.3.16)

די מגילה פון פורים איז אייגנטלעך א וועלטלעכע - די סאמע סעקולערסטע אגדה פון פילזייטיקער יידישקייט, אין וועלכער עס איז פאראן אן ארט פאר ספק, פאר קריטיק און צייטנווייז פאר ארויסברענגען טענות צום אויבערשטן. דאס איז א וויכטיקער, א וועזנטלעכער טייל פון דער סטרוקטור פון א געזעלשאפט, זי דערמאנט אונדז די חשיבות פון א פלוראליסטישער יידישקייט.

מגילת אסתר היא המגילה החילונית והכפרנית ביותר. היא מזכירה לנו את חשיבותה של יהדות מרובת פנים. יהדות שנשמר בה המקום לספק, לביקורת ולעתים גם להתרסה כלפי שמיא. זה חלק משמעותי וחשוב בבניין של חברה, של תרבות ושל עם .

דאָס נאָר װאָס פֿאַרענדיקטע יאָר לאָזט אונדז איבער פֿאַר דעם נײַעם יאָר 2016 אַ ביטערע ירושה פֿון װאַקסנדיקער שנאה, פֿון אַ מאַסיווער פּליטים-אינװאַזיע פֿון אַפֿריקע און סיריע קיין אייראָפּע און פֿאַרשטאַרקטן פעלקער-האַס, אכזיותדיקן װעלט-אָנגריף פֿון מוסולמענישן ברענענדיקן ראַסיזם און מעסער-טעראָר. דאָס אַלץ בײַ דער זײַט פֿון אַ פֿאַנטאַסטישן טעכנאָלאָגישן פֿאָרשריט און װאָפֿן-געיעג, מיט אַ שאַרפֿן צוריקטריט פון דעם שלום-פּראָצעס און פֿון דער דעמאָקראַטיע אין מדינת ישראל.

אורן חזן , מקום 30 ברשימת הליכוד , נציג הצעירים במפלגה, ספסר הימורים לשעבר לכאורה ולפי תחקיר ערוץ 2, גם מי שתיווך בעסקאות זנות בין נערות ליווי לאורחי קזינו, איש שהמשטרה המליצה לא מכבר להעמידו לדין עלתקיפת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי - עשה זאת שוב. בפעם השנייה בתוך שבוע במליאת הכנסת, התעמר ועלב בח"כ ד"ר קארין אלהרר ו הלעיג עליה שמחמת נכותה היא נזקקת לעזרה פיזית בהצבעות. כצפוי, קמה זעקה ציבורית, נכונה ומוצדקת: הפרלמנטר הזה, שכבר הוכיח בעבר כי הוא לוקה בהעדר מוחלט של רגישות אנושית, לא ראוי לשבת במשכן, בכל תפקיד שהוא.

עקבתי בענין רב אחר הגל של הבאת אמפתיה למצוקת תנועת המרץ בעקבות דבריה של מנהיגת התנועה הגב' זהבה גלאון על דפי "הארץ" בשבוע שעבר. גם במאמר המערכת וגם במאמרים פולמוסיים רוב המגיבים שיבחו את יושרתה ואת העמידה העיקבית על עקרונותיה, שהיא תופעה נדירה בשוק הפוליטי והציבורי השולט בארץ. רוב המגיבים, אזרחים נבונים ובעלי כוונות טובות, מנסים למצוא פתרון למצוקתה של מנהיגת מרץ החוששת מהיעלמה של מרץ מהזירה הציבורית עקב אחוז החסימה והסתערותו של הימין הדורסני על הדמוקרטיה וזכויות האדם.

איך פּרוּוו זיך דערמאָנען, ווען איך האָב צום ערשטן מאָל זיך דערוווּסט וועגן דעם 12טן אויגוסט 1952 - איך מיין די עקזעקוציע פֿון ייִדישע שרײַבער און אַנדערע טוער פֿונעם ייִדישן אַנטיפֿאַשיסטישן קאָמיטעט. אַגבֿ, ווי איך האָב שוין געשריבן, איז מיר ניט צום האַרצן דער טערמין, וואָס עמעצער האָט צוגעטראַכט: Night of the Murdered Poets. אין יענעם טאָג זײַנען אומגעבראַכט געוואָרן דרײַצן מענטשן, אָבער נאָר פֿינף פֿון זיי זײַנען געווען שרײַבער: דוד בערגעלסאָן, פּרץ מאַרקיש, איציק פֿעפֿער, לייב קוויטקאָ און דוד האָפֿשטיין. דער ברייט־אונטערגעכאַפּטער באַגריף - „די נאַכט פֿון דערמאָרדעטע דיכטער ‟ , פֿאַרוואַנדלט די איבעריקע אַכט קרבנות אין צווייט־ראַנגיקע פֿיגורן. דאָס איז ניט ריכטיק היסטאָריש און איז פּשוט ניט מענטשלעך.

הגם אַ סך ייִדן זענען צופֿרידן, אַז די אַמעריקאַנער רעגירונג קלײַבט זיך אַרויסצולאָזן פֿון טורמע דעם פֿאַרמישפּטן שפּיאָן יונתן פּאָלאַרד, באַמערקן אַ טייל קריטיקער, אַז די מעשׂה מיט זײַן שפּיאָנאַזש האָט אַ צווייפֿלהאַפֿטן טעם. זײַן שפּיאָנירן לטובֿת ישׂראל האָט קאַליע געמאַכט די באַציִונגען צווישן די ייִדן און דער אַמעריקאַנער רעגירונג. דערצו, איז עס אַ קלאַפּ פֿאַרן מאָראַלישן אימאַזש פֿון ייִדן.

So you wanted a Jewish state - a democracy, no less. Well, you got one.

Over the course of a century, the most talkative people has been empowered with the most debate-encouraging political system to create what is arguably one of the most colorful, noisy and widely-covered election cycles in the world. But while this election’s results are pretty much in line with what the final weeks of polling have suggested - the bigger Likud and Zionist Camp parties came out stronger than expected, while Moshe Kahlon still looks like the kingmaker for the next government - there were a few last-minute surprises that will resonate far beyond the coming weeks and months.

אַ העלפֿט פֿון מײַנע באַקאַנטע האַלטן, אַז איך בין אַ ייִד אַ נודניק, װײַל יעדן שמועס פֿאַרקערעװע איך אױף דער טעמע פֿון דער צוקונפֿט פֿון ייִדיש. און די צװײטע העלפֿט באַקאַנטע האַלטן, אַז איך בין אַ העכסטער אָפּטימיסט, װײַל צו יעדער טרױעריקער און װײטיקדיקער געשעעניש האָב איך אין קעשענע אַ פּאָר זײער פֿרײלעכע אַנעקדאָטן. מילא, אַז מע שטעלט צונױף די בײדע דעות, קומט אַרױס „אַ פֿרײלעכער נודניק ‟ . אױך ניט שלעכט.