בניגוד לכחול ולבן הלאומי, בחר הבונד בדגל האדום הקוסמופוליטי. אבל השירים הרבים לכבודו נכתבו והושרו רק ביידיש.

"נרגשים נעמדנו דום.
רוסיה, המאבק.
המאבק האמיתי, הנורא עם קורבנות דמים.
עיניים נוצצות, אגרופים נקמצים.
הצלילים באים ממעמקים והמלים נחרצות יותר ויותר"
("דער אַרבעטער", 7.7.1909)

במצעדים ברחובות הערים, במיוחד באחד במאי ובחגים השונים של התנועה, נישא הדגל האדום בגאווה בידי הצועדים. כל סניף של המפלגה, כל איגוד מקצועי, היה לו דגל אדום משלו, ששם הארגון רקום עליו באותיות זהב.

הדגל הוא אלוהי החילוניות, הסמל המקודש של שוללי הקדושה, אות הנאמנות למדינה, למוסדותיה החילוניים או לתנועות אידיאולוגיות מכל הזרמים. הדגל הוא הממריץ, המאחד והמוביל את החיילים בקרב. למען הדגל מוכנים בני אדם להקריב אפילו את חייהם. הוא מאחד ומבדיל בין בני האדם, והדגל היחיד המשותף לכולם הוא הדגל הלבן, אות לכניעה. בעברית מציינת המלה הנרדפת, נס, את תפקידו הסמלי של הדגל, המתנוסס על תורן גבוה.

די פֿאָן איז דער אָפּגאָט פֿון דער וועלטלעכקייט, דער הייליקער סימבאָל פֿון די פֿאַרלײקענערס פֿון הײליקייטן, דער סימבאָל פֿון געטרײַשאַפֿט צו דער מדיינה, צו אירע וועלטלעכע אינסטיטוציעס אָדער אידעאָלאָגישע באַװעגונגען פֿון אַלע ריכטונגען. די פֿאָן איז דער אינסיפּיראַטאָר, דער אָנזאָגער און דער פֿאָרגייער װאָס פֿירט די קעמפֿער אין קאַמף און די זעלנער אין דער שלאַכט. פֿאַר דער פֿאָן זײַנען מענטשן גרייט אויף מסירת נפֿש, מקריבֿ צו זיין אַפֿילו זײער לעבן. ער פֿאַראײניקט און טיילט פֿאַנאַנדער צװישן מענטשן. די איינציקע בשותּפֿותדיקע פֿאָן פֿאַר אַלע איז די װײַסע פֿאָן, די פֿאָן פֿון קאַפּיטולאַציע, פֿון אונטערגעבן זיך דעם פֿײַנט.

הדגל האדום המהפכני הופיע בהמוניו ב"אביב העמים" של 1848, השנה שבה פרסמו מארקס ואנגלס את "המניפסט הקומוניסטי" ובו הסיסמה "עמלי כל העולם התאחדו". מאז הוא שב ונישא בהפגנות כסמל ההתנגדות והמאבק, וב-1871 היה לדגלה של הקומונה הפריזאית. ההמשך ידוע: ב-1889 הכריז האינטרנציונל הסוציאליסטי השני על הדגל האדום כדגלו של הסוציאליזם - לזכר מהומות הדמים של האחד במאי 1886 בשיקגו. מדוע אדום? כי הוא מסמל את הדם הנשפך במאבק נגד בעלי הממון על השוויון ועל שלטון הפרולטריון.

בתולדות העם היהודי לא יוחסה לדגל משמעות מיוחדת עד להופעת התנועות המהפכניות בסוף המאה ה־19, עם ייסוד ה"בונד" והארגונים הציוניים. התנועה הציונית בחרה, כידוע, בצבעים כחול ולבן, צבעי הטלית, ובמרכז מגן דוד. לעומת הדגל הזה, בהשראת המקורות היהודיים, אימץ הבונד את דגלן של כל התנועות הסוציאליסטיות בעולם, הדגל האדום. שהרי הבונד לא היה רק מפלגת פועלים יהודים, שלחמה למען הזכויות הסוציאליות של הפועלים היהודים בלבד, אלא גם למען זכויותיהם הלאומיות כיהודים, ונגד שלטון הדיכוי הפוליטי, הלאומי והסוציאלי של כלל האזרחים.

הציונות והבונד נולדו באותה שנה, 1897: זו באולם הקזינו שבמלון "שלושת המלכים" בבזל שבשװײץ, וזו בעליית גג של בית בשכונת לוקישקי, פרבר של וילנה ששכן בו גם בית הסוהר המקומי. 13 נציגים של ה"אַרבעטער קרײַזלעך" (חוגי הפועלים) שפעלו ב"תחום המושב" של האימפריה הצארית התכנסו שם בחשאי ב-9-7 באוקטובר והכריזו על ייסוד ה של ברית הפועלים היהודית ברוסיה, בליטא ובפולין - "פֿאַראײניקטער ייִדישער אַרבעטער־בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן" - ובשמה המקוצר: "בונד".

הבונד הצעיד את יהדות מזרח אירופה לתוך המאה העשרים, הוביל אותה, תחת הדגל האדום, למאבקים נגד הניצול המחפיר בידי המעסיקים היהודים בדרישתם לקצר את יום העבודה הארוך לשמונה שעות ונגד אפליית היהודים. הבונד ארגן הפגנות ושביתות, הקים איגודים מקצועיים, תמך בהענקת השכלה ודאג לפיתוחה של תרבות היידיש, שפתם של המוני העם.

תנועה זקוקה לדגל, והדגל זקוק לשירים שיהללו אותו. השיר הפולני " czerwony sztandar " (הדגל האדום) חובּר כהימנון המפלגה הסוציאליסטית הפולנית עם היווסדה ב-1883. השיר תורגם ליידיש והושר בפי אנשי הבונד. כמוהו גם השיר "עלי בריקדות", הקורא להנפת הדגל האדום במערכה למען החירות. אולם עם היווסדו כבר לא נזקק הבונד לתרגומים משפות אחרות. היידיש סיפקה לאנשי הבונד שפע רב של שירים בנושא, מפרי עטם של המשוררים דוד אדלשטט (ר' מאמרו של מתן חרמוני בגיליון), מוריס וינצ'בסקי, מוריס רוזנפלד, חיים מילר ואחרים.

אחד הפופולריים בשירי הבונד, "מייַן צוואה" (צוואתי), נכתב עוד בטרם תקום התנועה; המשורר הצעיר דוד אֶדלשטט (1892-1866) חיבר אותו ב-1889, שמונה שנים לפני הקמת הבונד:

אָ, גוטער פֿריינד, װען איך װעל שטאַרבן,
טראָג צו מייַן קבֿר אונדזער פֿאָן,
די פֿרײַע פֿאָן מיט רויטע פֿאַרבן
באַשפּריצט מיט בלוט פֿון אַרבעטסמאַן.

און אין מײַן קבֿר װעל איך הערן
מײַן פֿרײַהײטסליד, מײַן שטורעמליד -
און דאָרטן װעל איך פֿאַרגיסן טרערן
פֿאַר דעם פאַרשקלאַפֿטן קריסט און ייִד...

(הו, ידידי הטוב, כשאמות / הבא לקברי את דגלנו /דגל החופש שצבעו אדום /ספוג בדמם של פועלים. / בתוך קברי אשמע / את שיר החירות, שיר הסער, / ושם אזיל דמעות / על האדם המשועבד, נוצרי או יהודי).

אדלשטט מת בשחפת בן 26, אבל בחייו הקצרים הספיק לעורר מהפכנים ורומנטיקנים. הוא נולד בקַלוגה שבאסטוניה???, עיר עתיקה שיהודים מעטים חיו בה. אביו שירת שנים ארוכות בצבאהצאר ולאחר מכן כשוטר מקומי. כקורא נלהב של הספרות הרוסית ובהשפעת תנועת ה"נרודניקים" החל אדלשטט לכתוב שירים ברוסית כבר בהיותו בן תשע. לאחר הפוגרום בקייב הצטרף עם אחיו לקבוצת "עם עולם" ועמה היגר ב-1882 לארצות הברית, בניסיון להקים שם "קומונות" של חיים יהודיים קולקטיביים ושוויוניים. אחרי גלגולים רבים הגיע לניו יורק, והצטרף שם לתנועה האנרכיסטית.

ב-1889 פרסם בעיתון הרוסי הסוציאל־דמוקרטי "זנאמיה" את השיר "פרולטרי", אבל כעבור זמן קצר הפתיע אדלשטט בשיריו ביידיש. בגיליון הראשון עיתון המהגרים "די וואַרהייט" (האמת), שהופיע בניו יורק, התפרסם שירו הראשון ביידיש, "צו דער וואַרהײט", ומיד אחר כך פורסמו שני שירים נוספים, שאחד מהם הוא "מייַן צװאה". שיר נוסף שהתפרסם במקביל היה "חבֿרים אין קאַמף" (חברים למאבק), מאת חיים מילר (1909-1869), שקרא ל"ברית של חיים ומוות" מתחת לדגל האדום:

אָ, ליבער, מיר האָבן געשלאָסן
אויף לעבן און טויט אַ פֿאַרבאַנד,
מיר שטייען אין שלאַכט װי גענאָסן -
די פֿאָנע די רויטע אין האַנט.

און טרעפֿט דיך אַ קויל, מײַן געטרײַער,
אַ קויל פֿון דעם שׂוֹנא דעם הונט,
דאַן טראָג איך דיך אַרויס פון דעם פֿײַער
און הייל דיר מיט קושן דײַן װוּנד.

און ביסטו געפֿאַלן אַ טויטער,
די אויגן די ליבע פֿאַרמאַכט-
דאַן װיקל איך דיך אין דער פֿאָן דער רויטער
און פֿאַל אין דער בלוטיקער שלאַכט...

(הו אהובי, כרתנו / ברית לחיים ולמוות. / נעמוד בקרב כחברים / הדגל האדום ביד. / ואם יפגע בך קליע, יקירי, / קליע האויב, הכלב, / אשא אותך מיד מהאש / וארפא בנשיקה את פצעך. / ואם תיפול מת, / עיניך האהובות עצמות, / אעטוף אותך בדגל האדום / ואפול בקרב הדמים).

יוסף וחנה מלוטֶק הביאו בספרם "פּערל פֿון דער יידישער פּאָעזיע" (פּנינים משירת יידיש) חמש גרסאות של השיר הזה??????, ששילב אקטואליה ופולקלור. באחת מהן הושר:

חנהלע איז געפֿאַלן אַ טויטע,
די אייגעלעך, די ליפּעלעך פֿאַרמאַכט;
װי???? װיקלען זיך די פֿאָנען די רויטע,
די פֿאָנען די רויטע אין די הענט.

(חנה'לה נפלה מתה, / עיניה ושתפיה עצומות. / כמו עטופה???? בדגל האדום, / הדגל האדום בידיה).

שני השירים הפכו פופולריים בקרב הסוציאליסטים היהודים משני עברי האוקיינוס. בספרם של יוסל מלוטק מצוטט מן העיתון "דער אַרבעטער" של 7 ביולי 1909, ובו מתאר הכותב את הרושם שעורר השיר בוועידה השישית של הבונד, שהתקיימה ב-1905 בשווייץ: "נרגשים נעמדנו דום. רוסיה, המאבק. המאבק האמיתי, הנורא עם קורבנות דמים. עיניים נוצצות, אגרופים נקמצים. הצלילים באים ממעמקים והמליםנחרצות יותר ויותר".

לשירים הללו נוספו עד מהרה עשרות אחרים, שאומצו על ידי התנועות המהפכניות ונהפכו לחלק מהותי בהװי התנועה. השמיעו אותם בכל התכנסות, בהפגנות ובטקסי הקבורה של הלוחמים. שיריהם של אדלשטט ומילר הושרו במיוחד, מפני שהם קראו לא רק להקריב למען התנועה, אלא הטיפו גם לאהבת האדם ואהבת החירות. המשורר ה' לייוויק כתב ששיריו של אדלשטט היו "הימנון להומניזם", ויעקב גלאַטשטיין כתב ש"אגדת אדלשטט היתה כבר בתקופתו נחמה לאלפים ששרו את שיריו".

שיר נוסף, ששם מחברו לא ידוע, הושר גם הוא בטקסי קבורה ובאזכרות:

אויף אַ באַרג פֿול מיט קבֿרים
פֿלאַטערט הויך די רויטע פֿאָן.
און פֿון אונטן רופֿט אַ בת־קול:
יאָרצײַט, ברידער, גרייט זיך אָן.

און דאָס בלוט װאָס װערט פֿאַרגאָסן
רופֿט צו ראַכע (נקמה), רופֿט צו קריג.
גרייט זיך,ברידער, צו דעם יאָרצײַט -
אײַער אחדות איז דער זיג.

(על הר מלא קברים / נישא הדגל האדום. / ומלמטה קול קורא: / יום זיכרון, אחים, היכונו. / והדם הנשפך / קורא לנקמה, קורא למלחמה. / היכונו אחים ליום הזיכרון. / אחדותכם היא ניצחון).

ההימנון הראשון של הבונד, בחמש שנותיו הראשונות, היה דווקא שיר הלל לטבע: "װי הייליק איז די נאַטור מיט אירע ליכטיקע פֿאַרבן" (מה קדוש הטבע על צבעיו המאירים). הוא כונה "די אַלטע בונדישע שבועה", בניגוד ל"שבועה" החדשה, שחיבר ב-1902 ש' אַנ-סקי (שלמה זײַנװל רפּפּורט, 1920-1863) - האתנוגרף, המחזאי, ומחבר "הדיבוק". באותה שנה התנקש חבר הבונד הצעיר הירש לֶקֶרט במושל וילנה בנקמה על הלקאת פועלים שנאסרו בהפגנת אחד במאי. לקרט הוצא להורג לאחר שסירב לבקש ולקבל חנינה. שמו היה מיד לאגדה, ושירי ם חוברו והושמעו לכבודו.

ב-1903 הוחלפה "השבועה" הישנה ב"שבועה" של ש' אַנ-סקי. מנצח מקהלת הבונד, ג' בר, קרא את שירו של אנ-סקי בעיתון הבונד הלונדוני "דער ייִדישער אַרבײַטער", וחיבר לו מנגינה:

ברידער און שװעסטער פֿון אַרבעט און נויט,
אַלע װאָס זײַנען צעזײט און צעשפּרײט,
צוזאַמען, צוזאַמען, די פֿאָן איז רויט,
מיר שװערן איר טרײַהײט אויף לעבן און טויט -

אַ שבֿועה, אַשבֿועה אויף לעבן און טויט.
הימל און ערד װעלן אונדז הערן,
עדות - די ליכטיקע שטערן,
אַ שבֿועה פֿון בלוט און פֿון טרערן -

מיר שווערן, מיר שװערן, מיר שװערן!

(אחים, אחיות עמלים ודכים, / כל מי שעודם נידחים ורחוקים / ביחד ביחד הדגל אדום / נשבענו בשמו לחיים עד גרדום. / שבועה עד המוות, שבועה לחיים. / שמים וארץ יקשיבו קולנו, / כוכבי אור שמים יעדינו בשמנו, / שבועה של דמים, שבועת דמעותינו / נשבענו, נשבענו, נשבענו!)

"די שבועה" הגיע לכל מושבות הבונד, והצליח לחדור אפילו את כותלי בית הכלא. המוזיקולוג יוזף קוזלובסקי מביא בספרו Proletariatu Polskiego" "Pieśni (שירי הפרולטריון הפולני) את עדותה של זופיה קרושבסקה, אסירה לשעבר בכלא פביאק, המספרתכיצד החברה מנדלשטם, אסירה בונדאית יפהפייה, שרה בקול זמיר שירי בונד שונים, וביניהם "השבועה", בשעת כיבוי האורות בבית הסוהר. בספר תיאור מפורט של תולדות השיר, וכן תצלום שער הספר של אוסף שירי אנ-סקי "געזאַמעלטע שריפֿטען", שראה אור בניו יורק ב-1922והוחרם על ידי הצנזורה הפולנית בשל תוכנו העוין את סמכויות הלאום והדת.

שיר אחר של אדלשטט מזכיר את הדגל האדום בהקשר המאבק למען שוויון בין המינים וזכויות האשה היהודייה. השיר הזה קורא לנשים להצטרף באופן פעיל למערכה:

אַרבעטער־פֿרויען, לײַדנדע פֿרויען !
פֿרויען וואָס שמאַכטן אין הויז און פֿאַבריק -
וואָס שטייט איר פֿון ווײַטן, וואָס העלפֿט איר ניט בויען
דעם טעמפּל פֿון פֿרייהייט, פֿון מענטשלעכן גליק?

העלפֿט אונדז טראָגן דעם באַנער (פֿאָן) דעם רויטן,
פֿאָרווערטס ¬ דורך שטורעם, דורך פֿינצטערע נעכט!
העלפֿט אונדז וואַרהייט און ליכט צו פֿאַרשפּרייטן
צווישן אומוויסנדע לײַדנדע קנעכט!

(נשים פועלות, נשים סובלות! / נשים מתענות בבית ובמפעל - / מדוע אתן עומדות מרחוק ואינכן עוזרות לבנות / את היכל החירות, אושר האדם? / עזרו לנו לשאת את הדגל האדום. / קדימה - דרך הסערה בליהל האפל! / עזרו לנו להפיץ את האמת והאור / בקרב עבדים חסרי הכרה ובודדים).

אחרי המהפכה הבולשביקית אסר המשטר את פעילות הבונד הסוציאל־דמוקרטי, והבונד ריכז את פעילותו בעיקר בפולין העצמאית. הוא הקים מוסדות תרבות, רשת בתי ספר, איגודים מקצועיים, ארגוני ילדים ונוער, ספריות ואף מוסד חינוכי-בריאותי מהולל, "מֶדֶם־סנטוריום" (שעליו כתבתי ב"דווקא" 2). הבונד ראה עצמו כנציג הפרולטריון היהודי, מעמד חדש של פועלים בעלי הכרה. במצעדים ברחובות הערים, במיוחד באחד במאי ובחגים השונים של התנועה, נישא הדגל האדום בגאווה בידי הצועדים. כל סניף של המפלגה, כל איגוד מקצועי, היה לו דגל אדום משלו, ששם הארגון רקום עליו באותיות זהב.

הדגל האדום הופיע גם בשירים שחוברו בין שתי מלחמות העולם. במקהלות ובהפגנות שרו אותם ילדי ה"סקיפֿ" (סאָציאַליסטישער קינדער־פֿאַרבאַנד - ארגון ילדים סוציאליסטי) וחברי תנועת הנוער "צוקונפֿט" (עתיד), שדגלהּ האדום עוטר בשלושה חצים: סמל המאבק נגד הפאשיזם, הקפיטליזם והקלריקליזם. את השירים שרו בהתכנסויות החשאיות של הנוער בגטאות ורשה ולודז', בין השאר. לשיר אחד, שמתחיל במלים: "ברידער, זעט די רויטע פֿאָן / זי פֿלאַטערט אין דער לופֿט. / איבער בערג און איבער טאָלן/ שאַלט דער פֿרײהײטס רוף" (אחים, ראו את הדגל האדום, / הוא מתנופף ברוח. / על הרים וגאיות / ??? קריאת החירות) - חוברו בגטו ???? שני בתים נוספים:

פּײַן, פֿאַרפֿאָלגונג, נויט און תּפֿיסה
ברעכן נישט דעם מוט;
האַס צו אונדזער שטאַרקן שׂוֹנא
צינדט אין אונדז דאָס בלוט.

װײנט ניט צוליב קאַמף־ מאַרטירער
ס'רופֿט דער מאָרגנרויט;
זײער לעבן װעט אונדז דינען -
פֿרײַהײט אָדער טויט!

(צער, רדיפה, דוחק ובית כלא / אינם שוברים את אומץ הלב. / השנאה לאויבנו המר / מציתה (מלהיטה ????) בנו את הדם. / אל תבכו על חללי המאבק, / אדום המחר קורא????; / חייהם ישמשו אותנו ???/ חירות או מוות).

נושאי הדגל האדום נרצחו בהמוניהם בשואה. שארית הפליטה ניסתה אמנם להחיות את הבונד בפולין, אך המאמץ סוכל על ידי השלטון הקומוניסטי. בנובמבר 1947 עוד התנוסס דגל הבונד באולם הגדול של קולנוע "רומא" בוורשה, אחד הבניינים השלמים היחידים (הבודדים) בעיר החרבה, ורבים חגגו את יובל החמישים של הארגון. פעם נוספת עוד נישא הדגל בגאון על ידי חברי התנועה בשנת 1948, בטקס לציון הקמת האנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה. אבל אחר כך התפזרו פעילי התנועה בארצות העולם החופשי, והקימו שם ארגונים זעירים אבל פעילים. גם בישראל פעלו וממשיכים לפעול חברי הבונד, מאמינים ביצירת גשר של הבנה בין מדינת ישראל לפזורה היהודית ובשלום צודק בין ישראל לשכנותיה. שרידי ואוהדי הבונד מחויבים ליידיש, השפה המכילה אוצרות רוחניים וניסיון לאומי של דורות רבים, ולכן היא עשויה להיות גשר אל יהדות התפוצות וסכר לבלימת ההתבוללות.

112 שנים בדיוק אחרי שנוסד הבונד, ב־9 באוקטובר 2009, הובא לקבורה בבית הקברות היהודי של ורשה ד"ר מארק אדלמן, אחרון המפקדים של מרד גטו ורשה: סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם, וחבר הנהגת הארגון כנציג הבונד. אדלמן נקבר בטקס פולני ממלכתי, ולבקשתו כוסה ארון הקבורה בדגל הבונד והוא הורד אל הקבר לצלילי הימנון התנועה. זו היתה סגירת מעגל סמלית, אבל לא אחרית: הדגל האדום עדיין מחכה להינשא למען חזון אוניברסלי, חזון מוסרי סוציאליסטי, במלחמה על שינוי סדרי המשטר למען עולם צודק יותר.

פורסם לראשונה בדווקא, גיליון 7, עמ' 4-8.

תשרי תשע"א, אוקטובר 2010 .