זו היתה ההבטחה הגדולה של תקופתנו: שפע, ובצדו שחרור מדאגות הקיום. ההתפכחות מרה וכואבת. שפע דווקא יש, עצום ורב: מזון, אנרגיה, חומרי גלם, ידע. אבל השפע מתעתע. ככל שהוא גדל, כך הוא נאגר בכיסי מעטים. והטכנולוגיה? במקום שתשחרר את האנושות מחרדות ועבודה קשה, היא רק מהדקת את האזיקים והפיקוח. ההתפכחות מהבטחת האושר של הקפיטליזם היא סיבת העומק להתערערות הביטחון הניכרת בכל היבשות.

המזון מופק בשפע שכמוהו לא היה מעולם, אבל מיליוני בני אדם רעבים, ואילו בקצה השני, עודפי תוצרת עצומים מושמדים כדי להעלות מחירים. טכנולוגיה מופלאה מוטמעת בכל ענפי הייצור והשירותים, ואמורה להקל על העבודה, אבל הרוב הגדול עובד שעות ארוכות יותר בעבור גמול יחסי הולך ומצטמק. משאבי אנרגיה עצומים עומדים לרשות האנושות בזמינות חסרת תקדים; חומרי הגלם הם בהישג יד. לכאורה, אין קל, פשוט וזול מבניית בתים, אבל הדיור רק הולך ומתייקר. חלקים גדולים באוכלוסייה הופכים לצמיתי נדל״ן: כבולים רוב חייהם להלוואות חונקות.

היסטוריונים אינם מופתעים. תהליכים דומים ביסודם גרמו לקריסת הסדר הדמוקרטי ועליית הפשיזם והנאציזם. מן החורבות העשנות שהותירו קמה מדינת הרווחה המודרנית, ששיפרה בדרמטיות את רמת החיים, ובמקביל יצקה יציבות למערכת הכלכלית באמצעות אמנות בינלאומיות, ובראשן הסכם ברטון־וודס מ-1944.

הכלכלה הקיינסיאנית משלה בכיפה עד אמצע שנות ה-70. הישגיה הגדולים כבר נתפשו כמובנים מאליהם: חינוך ובריאות לכל, זכויות עובדים, דמוקרטיה. כאילו כך היה תמיד. מדינת הרווחה שקעה בסטגנציה, והחזירות שארבה מעבר לפינה יצאה למתקפת נגד: ניקסון ביטל את ברטון־וודס וקלע את מערכת המטבע הבינלאומית לחוסר יציבות מובנה, דרום אמריקה דיממה לרודנות ימנית, ועלייתם של תאצ׳ר ב בריטניה ורייגן ב ארה״ב השלימה את התהליך. וכן, גם בישראל, ב-1977, התחולל מהפך.

22 ספטמבר 2015