התנועה הציונית שמה לה למטרה לתת פתרון לשאלת היהודים. האמצעי שנבחר הוא מדינה. התקווה היתה שעם הקמת המדינה יבוא מזור לבעיית האנטישמיות ולמצב שבו היו שרויים היהודים. תפישה זו התחזקה בעקבות השואה, ויש כנראה צדק בטענה שבעקבותיה נתנו אומות העולם את הגושפנקה להקמת המדינה היהודית.

ואולם, בפתחה של המאה ה-21 הגיעה העת לשאול - האם ישראל כיום היא אכן הפתרון לבעיה הנ"ל? האם היהודים החיים בארץ זוכים לביטחון רב יותר מאחיהם שמעבר לים? האם אומות העולם מכירות בישראל כפתרון האולטימטיבי לעם היהודי? ומה עדיף - ויתור על ריבונות יהודית בתמורה ללגיטימציה מצד אומות העולם, או ויתור על הלגיטימציה בתמורה להמשך הריבונות היהודית ?

אם נבחן ביושר את המציאות המתהווה בשנים האחרונות, נוכל להצביע על כך שיהודי החי בישראל לוקח על עצמו סיכונים ביטחוניים רבים יותר ממקבילו בארה"ב או בקנדה, למשל. גם בדיפלומטיה העולמית הולכת ומתרחבת התפישה כי ישראל, יותר משהיא פתרון, היא למעשה הבעיה. התקווה לסיום הסכסוך והקמת שתי מדינות לשני עמים אינה מתממשת, וספק אם יחול שינוי לכיוון זה בעתיד הקרוב, כך שאנו ממשיכים לחיות כריבונות יהודית על תושבים לא יהודים.

התפישה הרווחת בישראל כיום אינה רואה במדינה פתרון לשאלה היהודית, אלא מצב טבעי בבחינת "מגיעה גם לנו מדינה". על פי תפישה זו, המדינה אינה אמצעי, אלא כפי שנכתב במגילת העצמאות היא מדינתם של היהודים מעצם "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". על פי תפישה זו, יש לבכר ריבונות יהודית במדינת ישראל, גם אם משמעות הדבר היא המשך הישענות על החרב.

היום, כשכבר לא ברור אם ישראל היא פתרון או בעיה, צריך להחליט: או שאנחנו מעוניינים בהכרה בינלאומית במחיר של פגיעה בריבונות, או שאנחנו מעדיפים ריבונות במחיר של דם והעדר לגיטימציה מצד חלקים בעולם.

20 באוקטובר 2015

http://www.haaretz.co.il/opinions/letters/1.2756529