עקרון היסוד הראשון רואה בדמוקרטיה הליברלית - הנתפשת במערב כסדר פוליטי שנועד לממש את תפישת זכויות האדם המבטיחה שוויון זכויות לכל - סכנה חמורה לעם ולמדינה. מבחינת הימין, הכרה בזכויות האדם כיסוד מוסד של הסדר הפוליטי, מובילה בהכרח למסקנה שאין ליהודים בישראל זכויות יתר, ושאין די בזכויותיהם ההיסטוריות כדי לבטל את זכויות הערבים לעצמאות ולבעלות חלקית על הארץ. מבחינת הימין, זכויות האדם חותרות תחת יסודות הציונות: לשיטתו, הציונות לא היתה כורח, פתרון ל"צרת היהודים", והיא באה לממש לא את זכותם לשלטון עצמי, אלא את זכותם העדיפה על הארץ כולה.

לפיכך, כיבוש הארץ היה מימוש של זכות היסטורית שהיתה קיימת גם לולא נשקפה ליהודים במאה ה-20 סכנת הכחדה .

הדמוקרטיה הליברלית מחייבת גם הפרדת רשויות, שפירושה הגבלת השלטון למען הבטחת זכויות אינדיווידואליות. ריסון הזרוע המחוקקת והזרוע המבצעת של השלטון מוטל על רשות שופטת אמיצה ועצמאית. הוגה הדעות הפשיסטי החשוב, קרל שמיט, שפעל בגרמניה בשנות ה-20 ובתקופה הנאצית, חשב שהדמוקרטיה הליברלית, בהגבילה את הכוח של המדינה, שוללת את עצם מהותה של המדינה, וכי מהות הפוליטיקה היא העיקרון שלפיו מי שאינו ידיד הוא אויב. זאת התפישה השלטת היום בקרב היועצים המלומדים של שרת המשפטים, האישיות המסוכנת ביותר בממשלה לצד בנימין נתניהו, השוקדת על שחיקה אטית של הדמוקרטיה הישראלית .

עקרון היסוד השני הוא התפישה, שלפיה הבעיות המרכזיות של בני האדם אינן כלכליות וחומריות, אלא מוסריות ואידיאולוגיות. מכאן הטענה כי ניצול אינו קטגוריה כלכלית, אלא פסיכולוגית; או התפישה החשובה יותר: שאפשר בקלות לגבור על נחיתות כלכלית וחברתית על ידי סיפוק הצרכים האמוציונליים, וטיפוח תחושת עליונות לאומית ושנאת זרים. אם יהודי עני נהנה מזכויות יתר כאדון הארץ, שבשמן הוא שולט בשטחים, מעמדו כשליט מוחק באחת את נחיתותו הממשית. תפישה זו היתה מיסודות הזרמים הפרה־פשיסטיים, שהתפתחו באירופה מסוף המאה ה-19 ואומצו על ידי הפשיזם .

לכאן נכנס עקרון היסוד השלישי: ההכרה שהאדם פועל מכוח רגשות ואינסטינקטים ולא מכוח הכרעות רציונליות. מאז ראשית המאה ה-20 הסיק הימין הלאומני והגזעני את המסקנות מהשינוי הגדול שחוללה הרחבת ההשתתפות הפוליטית: הפוליטיקה בדמוקרטיה היא אמנות של הפעלת בני אדם על ידי ניצול תכונותיהם המגונות ביותר. לפיכך המנהיג המצליח אינו זה שמנסה לשכנע את בני עמו על ידי פנייה לתבונה ולאינטרסים שלהם, אלא זה שיודע לפרוט על פחדיהם ותסביכיהם, ובראשם שנאת הזר. לכן הימין זקוק תמיד לאויב, מבחוץ או מבפנים. את הסוד הזה לא המציאו נתניהו ומירי רגב רדופת התסביכים, כך שלטו כל קברני הדמוקרטיות של המאה הקודמת. "האליטות" הליברליות הן האויב, ארגוני זכויות האדם הם אויב, האמנים והסופרים הם אויב, ו"שוברים שתיקה" הם בוגדים, כי הם מעזים לומר את האמת: בשטחים קיים אפרטהייד גלוי והצבא, בשירות המתנחלים, מתעמר בהתמדה באוכלוסייה הכבושה .